החלטה בתיק רע"א 55322-10-10

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל אביב יפו (כב' השופטת וולצקי) מיום 13.5.10 במסגרתה נותרה החלטת בית משפט קמא מיום 26.11.09, על כנה. בהתאם להחלטה, חויבו המבקשים לאפשר למשיבים או מי מטעמם להיכנס לחצר ביתם של המבקשים, לשם תיקון מערכת הביוב, ככל שיידרש.

בקליפת האגוז אציין כי הצדדים מתגוררים בסמיכות אחד למשנהו, ברח' ... הרצליה, בבתים צמודי קרקע. המבקשים מתגוררים ביחידה המצויה בחלק הקדמי של המגרש הפונה לחזית הרחוב ואילו המשיבים ובני משפחתם מתגוררים ביחידה המצויה בעורף המגרש. בין הצדדים סכסוכים רבים בקשר לזכות שימוש ומעבר ממגרש שבעטיים מתנהלים הליכים שונים בבתי המשפט, ושאיני נדרש להרחיב עליהם את הדיבור לצורך החלטה זו. די אם אציין כי אחת המחלוקות נסובה באשר לנקודת ניקוז המשמשת את מערכת הביוב של היחידה העורפית והמצויה בשטחם של המבקשים (להלן: "נקודת הניקוז"). המבקשים הגישו תובענה לבית משפט קמא ובה עתרו למתן פסק דין הצהרתי לפיו המשיבים אינם רשאים לשנות את גדר ההפרדה שבין חלקתם לבין זו של המשיבים, וכי יש לחייב את המשיבים לבנות מחדש את אותם חלקים מהגדר, אשר נהרסו על ידי האחרונים.

המשיבים, במסגרת תביעה שכנגד בבית משפט קמא טענו כי על המבקשים להסיר את כל הגדרות והמכשולים שהציבו המבקשים בשביל הגישה, וכן להסיר את החסימה ו/או הסתימה של נקודת הניקוז. בד בבד, עתרו למתן צו עשה זמני אשר יורה על הסרת הגדרות האמורות וכן להסיר את החסימה של נקודת הניקוז, עד למתן פסק דין בתביעה שכנגד.

המבקשים טענו כי המשיבים התקינו את נקודת הניקוז והצנרת אליה בחלקתם של המבקשים, שלא כדין וכי יש להסיטם אל מחוץ חלקת המבקשים. עוד נטען על ידי המבקשים כי ניתן לטפל בבעיית הביוב של המשיבים מתוך שטח ביתם של האחרונים וכמות שהדבר נעשה בעבר ואין צורך להיכנס לשטחם של המבקשים. 

אציין כי תביעת המבקשים הוגשה נגד המשיבה 1 שהינה בעלת הנכס וכן נגד המשיב 2, אחיה שמתגורר בבית מזה כעשור ביחד עם רעייתו, היא התובעת שכנגד 2 ובני משפחתם. התביעה שכנגד הוגשה רק על ידי בני הזוג המתגוררים בבית.

ביום 28.10.09 ניתן על ידי בית משפט קמא צו מניעה זמני האוסר על המבקשים לעשות שינויים במצב הקיים עד להכרעה בתובענה. בהמשך, ביום 26.11.09 ניתנה החלטה נוספת ולפיה נעתר בית המשפט רק לסעד הזמני המאפשר למשיבים להגיע לנקודת הניקוז במקרה של הצפת הביוב. בית משפט קמא לא ראה מקום ליתן צו עשה זמני המורה על הריסת הגדרות. על החלטה שנייה זו הוגשו בקשות רשות ערעור. בפסק הדין מיום 28.4.10 (כב' השופטת ברוש), שניתן בהסכמת הצדדים, נקבע כי בקשת רשות הערעור שהגישו המשיבים תמחק וכי הדיון יוחזר לבית משפט קמא רק בבקשת רשות הערעור שהגישו המבקשים, זאת על מנת שיקוים דיון במעמד הצדדים. בהתאם לפסק הדין, התקיים דיון בבית משפט קמא ביום 13.5.10, במסגרתו נערכו חקירות של המצהירים ונשמעו סיכומים בעל פה. לאחר הדיון, ניתנה החלטה היא נשוא בקשת הערעור.

בהחלטה קבע בית המשפט, כי לאחר עיון בעדויות ובראיות שהונחו לפניו, לרבות תמונות על הצפת הביוב, על המבקשים לאפשר גישה לבעלי מקצוע מטעם המשיבים להגיע לנקודת הניקוז וזאת באותם מקרים של הצפת הביוב שנובעת מנקודת הניקוז. בית משפט קמא קבע כי עילת תביעה לכאורה עולה מהמסמכים שהוצגו וכי מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבים זאת תוך שבית המשפט ציין כי הוא ער לכך שמדובר בצו עשה זמני, שהינו צו חריג. עוד ציין בית משפט קמא כי לא ראה צורך לקבוע מסקנות באשר לטענות המבקשים בדבר התנהלות לא ראויה של המשיבים בכך שהם סותמים באופן יזום את צינור הביוב, עניין שיתברר במסגרת התובענה.

בבקשת רשות הערעור מלינים המבקשים על שורת שגגות שנפלה בהחלטה. לעמדתם, שגה בית משפט קמא בכך שיישם שלא כדין את ההלכה לפיה אין מקום ליתן סעד של צו עשה זמני אלא בנסיבות חריגות וכאלה לא התקיימו במקרה דנא. נטען כי בית משפט קמא שגה שעה שלא נתן דעתו לשיהוי של המשיבים בהגשת הבקשה ולחוסר ניקיון כפיהם של אלה, כמו גם העדר מעמד להגשת הבקשה. עוד נטען כי נפלה שגגה בהחלטה, שכן לא הוכחה ולו לכאורה קיומה של עילת תביעה וגם שמאזן הנוחות נוטה בבירור לטובת המבקשים ובניגוד לקביעת בית משפט קמא.

בקשת רשות הערעור הובאה לפני כב' השופטת ברוש, אשר הורתה על צמצום היקף הבקשה לששה עמודים בלבד. לאחר ביצוע האמור, הורתה ביום 11.1.01, כי כפוף להפקדת הערבון, תקבע בקשת רשות הערעור לדיון. לאור פרישת כב' השופטת ברוש וחילופי מותבים, הועברה בקשת רשות הערעור לפניי. לאחר עיון בבקשת רשות הערעור, לרבות בבקשה המקורית בטרם התימצות, הנספחים לה, בהחלטות בית משפט קמא וכן בכתבי הטענות שבבית משפט קמא ופרוטוקול הדיון (האחרונים לא צורפו לבקשה), הגעתי לידי מסקנה כי דין הבקשה להידחות. לא ראיתי מקום לקבוע את הבקשה לדיון אלא לדחותה, אף ללא צורך בתשובה כסמכותי לפי תקנה 406(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, לפי שהגעתי לידי מסקנה שלא התקיימו התנאים למתן רשות ערעור, זאת לאחר שנתתי דעתי לכלל טענות המבקשים, לרבות אלו שבכתב בקשת רשות הערעור המקורית (הנרחבת), כך שזכויותיהם הדיוניות של המבקשים לא נפגעו.

בית משפט קמא שמע את הצדדים, התרשם ישירות מדבריהם ומהמוצגים שהונחו לעיונו, ולא ראיתי כי נפלה שגגה בקביעותיו המצדיקה התערבות ערכאת הערעור. במיוחד נכון הדבר שעה שמדובר בהחלטת ביניים שאין בה קביעת מסמרות וממצאים סופיים.

אמנם סעד מסוג צו עשה זמני ניתן במשורה, ורק אם בית המשפט השתכנע שאין מנוס אלא לתיתו, עוד בטרם תתברר התביעה לגופה, אך במקרה זה קמו גם קמו טעמים מספקים להעניקו. בית משפט קמא עמד על היקף המפגע והצורך המיידי בתיקונו ולו במחיר של כניסה רגעית לחצר המבקשים, ובכל אלה אין מקום לבסס התערבות ערכאת הערעור. 

אוסיף כי דליפת מי ביוב הגורמת להצפה בבית מגורים, הינה מפגע תברואתי חמור, אשר שומה לתקנו בדחיפות, בטרם יגרמו נזקים לנפש כמו גם למנוע את הפגיעה בשימוש הרגיל וסביר בנכס. ברי כי עד שישמע ההליך העיקרי ותנתן בו הכרעה, יחלפו חודשים ויתכן שנים, ואין להעלות על הדעת שבכל התקופה הארוכה ימשך המפגע.

לא ראיתי כי נפלה שגגה בהנמקת בית משפט קמא הן באשר לקיומה של עילת תביעה לכאורה והן באשר למבחן מאזן הנוחות. כמות שציין בית משפט קמא, עילת התביעה קרי, זכות המשיבים למניעת הצפת ביוב בביתם, כמו גם זכותם לטפל בפתרון תקלות במערכת הביוב עת מתרחשת הצפה, עולה מכתב התביעה שכנגד על נספחיו, וגם מתיישבת עם "השכל הישר" והגיונם של דברים.

צדק בית משפט קמא גם ביישום מבחן מאזן הנוחות, שכן הנזק שיגרם למשיבים אם לא יותר להם לתקן את מפגע הביוב, עולה אין מונים על זה שיגרם למבקשים, אם יגרם, עת ייכנסו המשיבים או מי מטעמם לתיקון צנרת הביוב לחצרם של המבקשים. מדובר במקרים ספורים בלבד, שאין בהם כדי לגרום נזק של ממש למבקשים. איני מתעלם מהשגת המבקשים על כך ששעה שהביוב גולש בנקודת הניקוז, נגרמת גם להם פגיעה, אך כמות שציין בית משפט קמא, הפתרון בעניין, קרי מיקומה הסופי של נקודת הניקוז מחייב שמיעת ראיות והכרעה בגוף המחלוקת שבין הצדדים, שתתברר בהליך העיקרי בשים לב למורכבות שבעניין.

גם לא ראיתי מקום להשגות המבקשים באשר להתעלמותו של בית משפט קמא בהחלטתו בנוגע להעדר מעמד של המשיבים, העדר חוסר ניקיון כפיים ושיהוי. אין צורך להכביר במילים על ההלכה הפסוקה לפיה בית המשפט אינו נדרש לכל אחת ואחת מהטענות המועלות לפניו "ורשאי הוא לדון בטענות המהותיות בלבד" (ראה דברי כב' השופטת חיות ברע"א 11019/08 הרשות הפלשתינאית ואח' נ' יוסף אזוז ואח' [2009] והאסמכתאות הנזכרות שם). למעלה מהצורך, בחנתי את הטענות האמורות ולא ראיתי שיש בהן להוות משקל בנסיבות העניין, הגובר על מתן הסעד הזמני. אדגיש, איחור בחודשים ספורים בהגשת הבקשה, אינו נחשב כשיהוי כבד בנסיבות העניין. גם אין ממש בטענת המבקשים באשר להעדר מעמד של המשיבים, מחמת העובדה שאין הם הבעלים של יחידת המגורים העורפית, שכן די בכך שהם מתגוררים באותה יחידה, מזה שנים רבות וזכאים ליהנות ממגורים סבירים, ולטפל במפגע הביוב. גם טענות המבקשים באשר להעדר ניקיון כפיים מצד המשיבים, אינן בעלות עוצמה הגוברת בנסיבות המקרה על הצורך בצו הזמני, ומכל מקום בשים לב למהות המחלוקת בהקשר זה, יש צורך בשמיעת ראיות דבר שיעשה במסגרת בירור התובענה עצמה.

משכך, דין הבקשה להידחות אף ללא צורך בתשובה.

אין צו להוצאות.

המזכירות תשיב העירבון למבקשים.

ניתנה היום,  כ"ד  אדר ב תשע"א, 30 מרץ 2011, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: